משפטים ספורים בפתח דיון או, מה אני רואה.
חלק א'. - משנים. לאן?
משנים, טוב......... אז מה הלאה - איכן נהיה אחרי שנשנה ?
"לעשות במשותף" זה לא כמו "להיות שותפים".
ולהיות "שותפים" אין פירושו "לעשות במשותף".
הקיבוץ אמור היה להיות - "משפחה של חברים" .
ואני מציע שהקיבוץ יהיה בעתיד : "שותפות של משפחות ובודדים הגרים בשכנות טובה".
"אנחנו עושים מה שאנחנו יודעים". זה לא אותו הדבר כמו "אנחנו יודעים מה אנחנו עושים".
יש הסכמה שהקיבוץ, גם שלי, עובר משבר. התנועה הקיבוצית, בטח !
דיאגנוזה טובה של המצב, הכרחית לפרוגנוזה טובה שתשנה את המגמה.
דיאגנוזה מנוסחת כ"בעיות לפתרון" ולא בסיסמאות שהם בבחינת חזון.
באין יעד מוגדר, רצף של שינויים, עשויים להסתיים במקום שלא צפינו.
קביעת יעד יקל על בנית תהליך מובנה וניסוח שינויים , שיביאו אותנו ליעד מוסכם אפשרי,
שהוא: "שותפות של משפחות ובודדים הגרים בשכנות טובה".
ואם יש צורך, מסיבות של שמירה על זכויות ויתרונות הניתנים לאגודה שהיא "קיבוץ" אז שיהיה קיבוץ מתחדש עם מקסימום עצמאות לחברים. מינימום אגודה.
המשבר החריף, בתנועה הקיבוצית, הוגדר כמשבר פיננסי.
אחר כך, זוהו ליקויים ארגוניים. אחר כך הובחנו קשיים כלכליים. והיום הוא כבר מוכר כ"משבר זהות" שיש בו סימנים של "משבר חברתי" גם.
ורק עכשיו, אולי מאוחר מדי מבינים , שהמשבר עמוק ונוגע ברקמת היחסים שבין החבר לקיבוץ, ולהבנות שבין החברים. בינם לבין עצמם.
"אנחנו רוצים להמשיך ליצור במשותף."
"אנחנו רוצים פחות שותפות."
"נהיה מוכנים לשתף פעולה מתוך הכרה ביתרונות של היחד."
"לא נרצה להיות שותפים מתוך כורח...... משום שאיננו יכולים לעזוב."
להסכים לפעול במשותף, זהו תהליך של החלטה אישית רציונלית. מהראש.
להסכים להיות שותף, זהו תהליך של החלטה אישית רגשית. מהבטן.
חשוב היה שהשינויים יעשו כאשר הארגון בשיא כוחו והצלחתו. הוא יכול היה לפנות זמן, לניתוח, הבחנה וגיבוש תהליך. ואת זה לא השכלנו לעשות בזמן.
להמתין שהכורח יכתיב שינוי, משמע להסתכן בלחץ זמן ומחסור חמור של משאבים - משאבים משמע: חברים טובים וכסף. ואת זה חשים על בשרינו היום.
בתנאי משבר מתפתח, מבצעים שינויים שמטרתם לפתור בעיות לוחצות. יש שהשינויים מיטיבים את המצב, ויש שהמצב פחות טוב משהיה באופן יחסי בטרם שינויים. וגם פחות טוב, אבסולוטית.
והסיבה נעוצה בחוסר היכולת לנתח את השינויים במבט הדיאלקטי. בהבנת ההשפעות ההדדיות והמצטברות של השינויים הנקודתיים.
ללא יעד מוגדר עשויים השינויים להצטבר לסך הכל שלילי, במקום חתירה ליעד חיובי מוסכם.
באין הסכמה יש יריבות. ויריבות בנושאי נכסים וכסף קשה ומסוכנת.
רצוי לחתור להסכמות, בטרם נשחקים כולם, בתהליך של חלוקת הקופה המדולדלת.
החלטות רב מזדמן או רב אינטרסנטי, גורמים שבכל פעם, קבוצה אחרת יוצאת מפסידה - ואף אחד לא מרוצה.
במשפחות בהם ההורים לא הסדירו בכתובים נושאי ירושה, התפוררה החברות המשפחתית על כסף ודירה, בוזבז הון על משפטים ועורכי דין ומתוך שנשאר לחלוקה נגסו מיסי מדינה מכל הסוגים.
בעבר הצעתי: דיון וניסוח היעד. החלטה על מעבר מקיבוץ שיתופי ל"קיבוץ חדש" שהוא: "שותפות של משפחות ובודדים הגרים בשכנות טובה".
אני מאמין, שהחלטה כזאת היתה מגדירה לצוותי השינוי באשר לכיוון שיש ללכת.
ההצעה תקפה גם היום. והיא תישאר תקפה עד אשר נגיע ליעד. והשאלה היא: האם נגיע כחברים שיכולים להמשיך ולקיים שכנות טובה או כחברים מסוכסכים של קיבוץ שהתפרק וקרע עצמו בחיכוכים אין סופיים על כל שקל ומילה.
באם התהליך יעשה לאורך זמן, בדרך שיבטיח כי תתגבש הסכמה רחבה ויובטחו זכויות החברים על פי הוותק שלהם בקיבוץ של היום, יש סיכוי שהמהלך יוכתר כהצלחה.
אני משוכנע ...... ששמירה על חברות טובה, ושותפות מתוך הסכמה והשלמה, עדיפים אלף מונים
על פני שיתוף "של אין ברירה" -
שיתוף מאולץ, בנוי על תקנונים בלי "שיניים", הנשענים על רב מיקרי וקיפוח מיעוט, גם אם כל פעם זה מיעוט אחר.
השותפות בין שכנים טובים בקהילה, תצמח משום הצורך והרציונליות לעשות אותם במשותף.
ולא מכוחו של תקנון שאולי, לא מתאים, אלא מכוחו של היגיון בריא, כדאי לכולם.
למשל:
להעסיק רופא כונן רוצים כולם. - אז נשלם לו ביחד. מקופה משותפת.
לאכלס כיתת תלמידים, צריכים יותר מאשר ילדיהם של משפחה אחת. אז נגבש כיתה ביחד.
ימצא בעל מכולת שימכור לתושבים. אולי שניים. ימכור לכולנו.
וסנדלר. ואינסטלטור. ונגר טוב. אולי שניים. הם ירצו להתפרנס בכבוד. אנחנו, הלקוחות, נודה להם, נשלם להם על עבודתם והם יגידו תודה.
ואת בריכת השחיה נתחזק במשותף. ולמציל נשלם ביחד מקופה משותפת.
כן. תהיה קופה כזאת ולו רק כדי לשלם למציל בבריכה. ולרופא. ולמורה. ולשומר ו.......
ביחד נוכל להרשות לעצמנו.ואם יהיה מי שלא יכול, צריך שתהיה לנו התבונה לוותר "קצת". נסכים כי ישים בקופה קצת פחות. עד ששוב יהי לו וישלים מה שהחסיר. אני מקווה.
וכאשר נרצה לתרום למטרות חשובות, נעשה זאת במו ידנו. מתוך הזדהות אישית. מתוך הרגשה שאנחנו רוצים שיעשה מעשה. לא בתחושה ש"גנבו" אותנו בהרמת ידם של אחרים. לא מתוך הרגשת נכאים שהרוב שדד את המיעוט משום היותו מיעוט.
והקיבוץ של היום יהיה גם מחר ישוב פורח, אולי במעמד משפטי אחר. ולא יותר.
ותהיה שכנות טובה,
ויפרחו שותפויות.
העזרה ההדדית תהיה אמיתית ומתוך בחירה,
וההתנהגות האישית תתחשב בשכן מכוח הרצון לקיים חברות שיש בה יתרונות, ולא מכוח חוזה, או "תקנון" שאף פעם לא התעמקנו בכתוב בו ושנכתב, קודם כל, כדי להבטיח את הקיבוץ מפני חבריו.
אז בואו נמקד נושאים שצריכים פתרון.
לבעיות שצצות בין חברים שמבקשים להפרד מעסק משותף,
כדי לשמור על החברות ביניהם ועל שיתוף הפעולה החיובי ולא על שותפות מדומה.
בלי חברות טובה, גם ישוב ירוק יהיה למקום שלא נשמח להיות "כלואים" בו, משום שאין למי למכור את הבית.
אז שלא יעבדו עלינו !!!
שלא יפחידו אותנו במיני איומים.
באם נסמן יעד, ימצאו רעיונות ותיסלל הדרך כיצד ללכת אליו וכיצד להתקדם.
אולי אפילו, ביחד !
ואם אנחנו קיבוץ חזק, - כמו שאומרים על עצמנו, - נהיה גם ישוב חזק.
ובינתיים, "קדנציות של נבחרים פנויים" עושות ניסיונות על גבו של "קיבוץ חזק" עד כי נחלש גבו וסופו כי יקרוס ברגע הפחות מתאים מבחינתם של רבים מאתנו.
אז..........
חזק ואמץ!
חלק שני. - להבין את עצמנו, קצת.
אחד המרכיבים החשובים בהתנהגות האנושית, וגם שלנו, היא תחושת הביטחון האישי. הצפוי לנו מחר. לנו קרי: כל אחד לחוד, לנו כמשפחה, לנו לילדים, לנו כמתפרנסים, כעובדים, כמתבגרים כאנשים עם ציפיות, לנו כתושבים במקום הזה, שכל אחד רואה את עצמו כאילו הוא עצמו בנה במו ידיו את כל אשר יש לו היום.
וסתם...... בלי קשר לעניין:
האמת היא, שהיו שבאו קודם. הראשונים. הותיקים. הם, שהתחילו בבניה. שגרו באוהלים ובנו !
ואחר כך באו עוד. חדשים,... ועוד חדשים.... ואלה שהיו כאן, וכבר בנו לעצמם משהו, הסכימו שוב ושוב לקבל את החדשים, כאילו היו בני משפחה מימים ימימה.
ובאו עוד חדשים. ועוד חדשים.
עד כי יום אחד "החדשים" היו רבים מאלה שבאו קודם.
שני דברים קשים לנו, כבני אדם: "תחושת העלבון", תחושה שיכולה לשגע גם אנשים הידועים כרגועים בדרך כלל, ו"תחושת האי צדק".
תחושת האי צדק והעלבון, מסוגלים לרכז אנרגיות הרסניות בתקווה להחלץ ממצבים שאף אחד אינו רוצה להמצא שם. וכאשר זה קורה, נשברות חברויות מדומות, נשברות מוסכמות שהיה נדמה והוסכמו בעבר, ועולמנו חרב עלינו עד לא נידע.
שתי תכונות אלה מלוות כל אדם המעריך את עצמו. הן עשויות להתפתח תוך כדי תהליכי השינוי החברתיים שהם בבסיס הפילוסופיות, המדרבנות את הקיבוצים כתהליך, האמור להוציא אותם ממשבר.
בעזרתם של יועצים בשכר, המתעקשים להתמקם בחדר המיטות של המשפחה, - ( לא לשכוח שאמרנו כי הקיבוץ הוא משפחה ) - תמורת תשלום נאה, מפעילים "פתרונות ממוקדים" ומסתירים את התמונה כולה.
ואם כל זה היה מתרחש במקומות רחוקים, הרי כי היתי נשאר אדיש. אבל זה קורה כאן ועכשיו, בחצר המשותפת גם שלי. בקיבוץ שלי. כי גם אנחנו כמו כולם. לא רק בקיבוצים שנהגנו להצביע עליהם כ "עניים", "חלשים", כ "נבכים" שאצלם תמיד היה ככה".
אולי גם אצלנו היה כך, רק שלא רצינו להכיר במציאות. היה לנו נוח להקשיב לקולות של כאלה אשר בין שאר הדאגות, ביקשו שבספרי ההיסטוריה ירשמו לזכותם מיני "הצלחות" למען החברים, גם כאשר בסופו של דבר גרמו נזק שבגינו, אוכלים "קש" ואולי, "משנים" גם דברים שבתנאים אחרים יכולנו אולי, לא לשנות.
או אולי לשנות בקצב אחר.
או אולי לשנות בתנאים אחרים מאלה שבהם אנחנו עושים זאת היום.
היום כבר מאוחר לבכות על חלב שנשפך. חשוב לעשות מעשה. כי הרי הנזק הכי גדול שעוד יכול לקרות לנו, כחבורת אנשים, הוא נזק לרקמת היחסים המיוחדת שהתגבשה, ושבזכותה אנחנו אומרים "קיבוץ חזק".
והרי לא חסרים סימנים להוכיח שהרקמה הזאת בסכנה. יותר ויותר שריטות של "בעלי ציפורניים", שריטות שהן מקור לזיהומים היכולים להמית גם רקמות חזקות כמו של "הקיבוץ החזק".
ויש בעלי ציפורניים מכל הסוגים ומכול שכבות האוכלוסייה ומכול קבוצות העניין.
וכולם שורטים ביחד, בשם הרצון הטוב ובשם סיסמאות נעלות של חזון ההולך ומתרחק.
הניסיון להציג את הערבות ההדדית והאחריות ההדדית כמטרות בדידות בשטח תוך התעלמות מהרקע הדרוש לקיומם, היא דרך רעה, מסוכנת ושיקרית.
אין ערבות הדדית ואין עזרה הדדית ללא חברות אמת. ללא הערכה הדדית אמיתית. ללא הסכמה על דברים בסיסיים - פוליטיים, רעיוניים, התנהגותיים. - אין.
וההסכמה בינינו מתרחבת או מתפוררת? שימו יד על הלב.
אני זוכר ימים שכל החברים בקיבוץ היו חברי. היום, אני מגלה על המדרכות חברים שאינני מכיר אותם ועוד יותר כאלה שאינם יודעים מי אני.
אני שבמו ידי החלטתי כי יבוא ויתמקמו בתוך ביתי, יקבל חלק בחלק מנכסי. כי תקציבו יהיו שווה בשווה לתקציב שלי, היום מוכן להרוג את זכויות הוותק שלי כדי להוסיף לעצמו. בלי להניד עפעף.
לא כולם. אף פעם לא כולם. אבל הרבה מדי ובדרכים משפילות, שלא חשבתי כי יפלו עלי בביתי, שחשבתי עליו כי יהיה שונה מבתיהם של אחרים במקומות אחרים. ביתי כאן היה צריך להיות תומך יותר. חברי יותר. מתחשב יותר ועוד כמה דברים אחרים יותר שהיו בחצרו של קהקיבוץ של פעם והולכים ונאלמים בעזרתו של ממסד מנוקר חסר דרך.
והממסד - מי מנהל אותנו?
האם אוכלוסיה של 300 חברים מסוגלת לדלות מתוכה מספיק בעלי יכולת אמיתית וניסיון נדרש, שימלאו את התפקידים הקריטיים האמורים להוביל ולנהל קהילה רב גילית בעלת נכסים, בתקופה של שינויים מדרגה ראשונה? כנראה שלא.!
אז מתפשרים. בוחרים אנשים פנויים. זה מה שיש. אנשים שאילו הבטנו בהישגיהם בעבר יכלנו לדעת שהצלחתם מוטלת בספק. ובכל זאת בחרנו. התפשרנו. העדפנו "נימוקים חבריים" על פני שיקול דעת קר המגדיר יכולות מול צרכים.
ובמקרים בהם הגדרנו נכון את התכונות, בחרנו תוך התעלמות מההגדרות.
ומרגע שנבחרו, התחושה היא של דיקטטורה וחוסר עונים.
מבנה, שלאן שתפנה, תפגוש בסופו של דבר את אותם 4-5 שמות.
המבנה הדואג להפריד בין "המחוקק, המבצע והשופט" אף פעם לא היה קיים, כי הוא נוגד את התיאוריה של "כולנו שותפים". היום הוא חסר לרבים כאוויר לנשימה.
אז די! די בסיסמאות שאין דרך לאמת את האמת שהן מבקשות ליישם.
ולצערי, הרבה מהסיסמאות ,עבור רבים מאתנו הן בוסר. בצילן מנהלים מחטפים של החלטות על שינויים שיש בהם סימנים של השפלה, גניבת דעת וזכויות ופגיעה קשה ברקמה שאמורה לשמר חברות בין שכנים בעתיד.
וגם אם לא גמרתי להגיד כל שרציתי, אחזור ואגיד את אשר על ליבי. ואני אחזור. ולא רק כדי לספר על הדשא הירוק אלא גם לספר כי גם ב"קיבוץ החזק", יש חולשות שיוצרות סיפורים בלתי נסבלים.
ורק עוד אצטט את אריה פלגי שכתב: "מי שמתעלם מן ההתפתחות הדיאלקטית, לא יחשוב מחשבה דיאלקטית, יתרגל למערכת עקרונות קשוחה, יחוש אותה כנצחית ולבסוף יטמון את ראשו בחול העקרונות. אז מוקדם או מאוחר יגיע למשבר. זה מה שנקרא: המציאות טופחת על פניו".
דני פלד - ניר יצחק, אפריל 2004 .
דני פלד - חבר קבוץ ניר יצחק.
